הברק ממזרח | קול של אלוהים | האמירה השלושים ואחת
מעולם לא היה לבני האדם מקום עבורי בלבם. כשאני באמת מחפש בני אדם, הם עוצמים את עיניהם באופן הדוק ומתעלמים ממעשיי, כאילו כל מה שאני עושה הוא לנסות לספק אותם. כתוצאה מכך, הם תמיד נגעלים ממעשיי. נדמה שחסרה לי מודעות עצמית: אני תמיד מתגלה בפני האדם וגורם לאדם, "הישר והצדיק", לזעום. אולם בתנאים כל כך שליליים, אני שורד וממשיך בעבודתי. לפיכך, אני אומר שטעמתי את הטעמים המתוקים, החמוצים והחריפים של החוויה האנושית, שברוח ובגשם, חוויתי את רדיפת משפחתי, חוויתי את העליות והמורדות של החיים, וחוויתי את הכאב של היפרדות מהגוף. עם זאת, כשאני בא אל פני האדמה, במקום לברך את פניי משום המצוקה שסבלתי למענם, בני האדם מסרבים "בנימוס" לקבל את כוונותיי הטובות. איך ייתכן שהדבר לא יכאיב לי? איך ייתכן שהדבר לא יצער אותי? האם ייתכן שהתגלמתי כבשר ודם רק כדי שהכל ייגמר כך? מדוע האדם לא אוהב אותי? מדוע האדם גומל לי על אהבתי בשנאה? האם ייתכן שאני אמור לסבול כך? בני האדם הזילו דמעות של אהדה משום מצוקתי על פני האדם, והם התמרמרו על חוסר הצדק שבגורלי המר. אולם מי אי-פעם הכיר את לבי? מי אי-פעם תפס את רגשותיי? פעם, האדם רחש כלפיי אהבה עמוקה, ופעם, הוא השתוקק אליי לעתים קרובות חלומותיו – אך איך ייתכן שבני האדם בארץ יבינו את רצוני בשמיים? על אף שבני האדם תפסו פעם את רגשות הצער שלי, מי אי-פעם אהד את כאביי כשותף לסבל? האם ייתכן שמצפונם של בני האדם על פני האדמה יכול לרגש ולשנות את לבי הדואב? האם בני האדם על פני האדמה לא מסוגלים לספר לי על המצוקה הבלתי ניתנת לביטוי שמצויה בלבם? רוחו של האדם ורוח האל היו פעם תלויות זו בזו, אך משום המחסומים של הבשר והדם, מוחו של האדם "איבד שליטה". פעם הזכרתי לבני האדם להתייצב בפניי, אך קריאותיי לא גרמו לבני האדם להגשים את מה שביקשתי. הם בסך הכל הביטו בשמיים בעיניים מלאות דמעות, כאילו הם חווים מצוקה שלא ניתן לתאר, וכאילו היה משהו שחסם את דרכם. לפיכך, הם ספקו כפיים והשתטחו ארצה מתחת לשמיים בהפצרה בי. מפני שאני רחום, אני מעניק את ברכותיי לאדם, וכהרף-עין, מגיע רגע הופעתי האישית בקרב בני האדם – אך האדם שכח מזמן את הנדר שהוא נדר לשמיים. האין זו המרדנות של האדם? מדוע האדם תמיד סובל מ"מחלת השכחה"? האם דקרתי אותו? האם הכיתי את גופו אפיים ארצה? אני מספר לאדם על הרגשות שבלבי, ומדוע הוא תמיד מתרחק ממני? בזיכרונם של בני האדם, נדמה תמיד כאילו הם איבדו משהו והם לא מוצאים אותו בשום מקום, אך נדמה גם שזיכרונותיהם לא מדויקים. לפיכך, בני האדם תמיד סובלים משכחה בחייהם, וימי חייה של האנושות כולה שרויים באי-סדר. אולם איש לא מפקח על כך, ובני האדם אך ורק רומסים זה את זה ורוצחים איש את רעהו, מה שהוביל למצב התבוסה ההרסני של היום וגרם לכל התבל לקרוס אל תוך מים מרופשים וביצה ללא כל סיכוי לישועה.